הבלוג של דקלה

פשוט להגיד כן, זה כל מה שצריך / דקלה כ"ץ
כל יום אנחנו רוצים להיות שייכים. שייכים למשפחה, שייכים לקבוצת חברים, שייכים לחברה ושייכים למדינה. וככל שאני חושבת על זה, נראה לי שבניגוד לדברים אחרים - לזה כן יש פתרון קסם. לדעתי כל מה שצריך לעשות זה להגיד כן.
כן, כן, עולים יקרים, שמור לכם תפקיד מיוחד וחשוב, וגם אתם כמו כל אחד בחברה הישראלית יכולים להגיד כן.  
בחודש שעבר, צוות המדריכים ראה את הסרט המצויין "יולקי פאלקי", המספר על הקליטה של העולים מברית המועצות לשעבר בארץ ישראל. דיברנו הרבה על תקרת זכוכית או מחסום בלתי נראה שמונע מהעולים להתקדם ולהשתלב בחברה באופן מלא, לא משנה כמה ינסו.  עברו כמה ימים מאז, והסרט לא יוצא לי מהראש, אז לקחתי את העיניין הזה והתחלתי לשאול סתם אנשים, חברים, מכרים, כדי לראות אם גם הם רואים את המחסום הזה. ודבר אחד הפריע לי מאוד בכל התשובות שקיבלתי. רוב האנשים ענו לי ודיברו על מדינת ישראל, על גופים ציבוריים, החלטות ממשלה ועוד, אבל כששאלתי אותם מה הם כאנשים עושים או לא עושים בעניין, התשובות היו מגוונות. יש כאלה שסיפרו לי על חברים עולים שיש להם, וחלק אמרו שהסרט לא מתאים למציאות.

אבל מה הקטע הזה עם שייכות? סופר אהוב עליי, אריך פרום, אמר שהדבר שהכי חשוב לאנשים זה לא להרגיש לבד. בגלל זה הם בונים משפחה, עושים ילדים, ומחפשים חברים. אנחנו רוצים להרגיש שייכים כי אנחנו מפחדים להישאר לבד, אז אנחנו הופכים להיות אנשים שמתאימים לאנשים שמסבבינו.
אבל מי זה שמגדיר את השייכות? מה, יש שוטר שעומד בשער ואומר מי יכול להיכנס ומי לא?!? נכון שיש גופים פורמאלים כמו הרבנות, ומשרד הפנים שבוחרים לתת או לא לתת את החתימה הרשמית על שייכותו של אדם. אבל בינינו... זה לא העיקר. בן אדם מרגיש שייך או לא, לפי הדרך שמתייחסים אליו ברחוב, בעבודה ובלימודים. בסופו של יום מי שמכניס אנשים אל "עולם השייכות" זה אנחנו. כל אחד ואחד מאיתנו בוחר מי יכול להשתייך לקבוצה בה הוא נמצא או לא. בכל יום אנחנו בוחרים להתייחס לאנשים בדרך כזו או אחרת, להסביר להם פנים או להפגין אדישות. וכך לפעמים אנחנו נותנים לעובד זר שיושב לידנו באוטובוס להרגיש יותר שייך,  ממישהו שנמצא ממש קרוב אלינו בחיי היום יום.
ואם אנחנו בוחרים את השייכות, אז איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים מרגישים זרים? כאשר מה שכל אחד מאיתנו רוצה הוא להרגיש שייך? התשובה היא פשוטה- כל אדם מפחד.  מפחד שאם יתן לגיטימציה למישהו אחר הוא כבר לא יהיה שייך. אבל כשחושבים על זה באמת, מגלים שזו שטות. ככל שנתן ליותר אנשים להשתייך אלינו, ככה אנחנו נרגיש יותר שייכים.  מספיק שנסתכל על  המציאות סביבנו כל פעם מחדש, ואז אולי נראה את האבסורד שקיים באי קבלת השונה -  שכן אין שני אנשים זהים. ועד כמה שזה קיטשי, כל אדם הוא שינוי קטן,  ואת הטון החברתי קובעים בסופו של יום אנשים בודדים.
אז מתי בפעם האחרונה אתה קיבלת מישהו ששונה ממך?

הסרט "יולקי פאלקי" - התחקות אחר אנשים שעלו לארץ לפני 15 שנים בעיצומו של גל העלייה מחבר העמים. הבמאי אלכס גנטלב מחפש את חבריו לטיסה שהביאה גם אותו ארצה, ומנסה לבדוק היכן הם היום. ישראל. 2007
לצפייה בסרט "יולקי פאלקי": חלק א'              חלק ב'